לגזע האקיטה בהחלט יש היסטוריה מעניינת. המסע שעבר הכלב הזה היה קשה ומאתגר, והוא בהחלט הרוויח את מקומו כאחד הגזעים המוערכים ביותר בעולם. זהו כלב שנחשב לסמל הכוח, הסיבולת והעוצמה, ובצדק.

אקיטה אינו
תולדות הגזע


יפן - ארץ השמש העולה וגם ארץ המקור של כלב אקיטה אינו

מטאגי אינו

ישנם ממצאים ארכיאולוגיים שבשנים 8,000 ל-200 לפני הספירה היה כלב שנקראה "מטאגי אינו" (Matagi-Inu) וזהו ככל הנראה אביו הקדמון של האקיטה. הכלב ככל הנראה הובא לאזור בידי פולשים מונגולים מקוריאה שיצרו קשר עם שבטי נוודים שחיו באותה העת באזור. מבנה הגוף והגודל של האקיטה דומה לזה של המטאגי.

חשוב להבין את מה שהתרחש ביפן כדי להבין את ההיסטוריה של הגזע. במשך מאות שנים שלט במדינה שליט שנקרא "שוגון". הוא שלטו בצבאות ענק של גברים נועזים שחלק מההכשרה שלהם כלל התעלמות מכאב. הם לא נרתעו מסבל של אחרים ולא הפגינו כאב שהם חשו.

לוחמים אלו בילו את זמנם החופשי בהרג כלבים, שנחשב לפעילות לגיטימית. הם גם נהנו לצפות בכלבים שלוחמים זה בזה. פעילות זו הייתה נפוצה במאה ה-12 וה-13. מעט מאוד כלבים נותרו כבני לוויה אהובים שהוחזקו בבית. נזכור את הדבר הזה ונדלג כמה מאות שנים קדימה.

 

לפני 500 שנה

לפי הסיפורים, לפני 500 שנים אחד מבני האצולה ביפן הוגלה עם בני משפחתו לאחד האיים המרוחקים של הממלכה לאחר שהרגיז את הקיסר. האי היה מאוכלס בדובי יזו (Yezo Bear), דוב מקומי שמשקלו מגיע ל-500 ק"ג. על מנת להתמודד עם הבעייה, החליט האציל ליצור גזע כלבים חדש המורכב משני זני זאבים, אחד מאבותיו של המאסטיף המודרני, שפיץ יפני ועוד כמה גזעים.

בעזרת הגזע החדש והחזק, הצליח לחסל את דובי היאזו האימתניים שהיו על האי. הכלבים הענקיים היו דומים למדי לדובים שאותם הם צדו. אקיטות עם מסכה שחורה וטלאים על הגוף דמו מאוד לדב יאזו צעיר.

שנים מספר לאחר מכן שלח האציל מספר רב של כלבים במתנה לקיסר. הקיסר הוקסם מאוד מהכלבים ולא רק שהעניק לאציל את קרקעותיו ומשרתו, אלא קבע שמאותו היום כל אחד מלוחמי הסמוראי שלו יחזיק כלבים כאלו. מסופר שבמשך חמש מאות שנה הכלב המדהים הזה הפך לחלק אינטגראלי מתרבות הסמוראים הקיסרית, ורק הסמוראי של הקיסר היו רשאים להחזיק אותם.

גם אם לא בהכרח הסמוראי גידלו אותם, אין ספק שכלבי האקיטה מתנהגים בדומה לסמוראי הללו. הם חסרי פחד ומפגינים נאמנות חסרת גבולות. למעשה, מספרים שהסמוראי היו כה מוקסמים מהכלבים ולכן האמינו שאם מישהו מהם מת בצורה חסרת כבוד, הוא מקבל הזדמנות שנייה בכך שייוולד לגופו של אקיטה ויוכל לתת את חייו בהגנה על בעליו ובכך להשיב לעצמו את כבודו.

לא קשה להבין מהיכן נבעה האגדה הזאת אם מכירים את הכלבים האלו. הם אנושיים ואצילים ולא קשה להבמין שרוח הסמוראי שוכנת בתוכם. עד היום, האקיטה הוא סמל נפוץ למזל ביפן.

שנת 1931

האקיטה פותח ביפן, במחוז אקיטה שנמצא על האי האונשו (Honshu), בחלק הצפוני של המדינה. מדובר בשטח מיוחד במינו, המוקף מכל ארבעת הצדדים בהרים סלעיים. ישנם הבדלים ניכרים בין החורף הקר לקיץ החם, שיורדים בו גשמים רבים. השטח מלא יערות של עצי ארז, שדות ענקיים והרים. נהר יונשירו זורם באזור זה. מדובר בעצם באזור יפה ומוגן באופן טבעי שמעטים מצליחים לבקר בו.

במקור, נקרא הגזע "כלב אודאטה" (Odate Dog) ושמו שונה לשם הנוכחי רק בשנת 1931.

מטאגי אינו
לוחמים יפנים
ציד דובים של אקיטה אינו
ציד דובים של אקיטה אינו

המאה ה-19

במאה ה-19 החל העידן התעשייתי. נוצרה דרישה רבה לכסף ולזהב ועקב כך החלו לצוץ ברחבי המדינה מכרות רבים. אלפי בני אדם שהיו גרים בעיר עברו לאזורים כפריים. הדבר גרר עמו עלייה בפשיעה באזורים שהיו שקטים ושלווים. הקיסר באותה העת טאישו, פסק שכל היפנים רשאים לגדל את הכלבים הללו, לא רק בני האצולה.

הכלבים היו מצויינים עם ילדים ובכפרי הדייגים היו ההורים יוצאים לים ומשאירים את הילדים בהשגחה של כלבי אקיטה, ששמרו עליהם ומנעו מהם לעזוב את הבית.

התושבים שחיפשו הגנה מהפושעים, לקחו את המטאגי אינו, שהיה במקור כלב צייד, והחלו לאמן אותו לצורך שמירה. עניים רבים לא יכלו להרשות לעצמם להיות מעורבים בתהליך, אבל בעלי הממון שלטו בנושא. מטרתם הייתה לפתח כלב גדול בעל אופי תוקפני.

באותה העת התרחשו שינויים נוספים. סוחרים מרחבי אירופה החלו לבקר ביפן ורבים מהם הביאו איתם חזרה כלבים. הקבוצות שניסו לפתח את כלבי השמירה הגדולים והתוקפניים החליטו להרביע את המטאגי אינו עם כמה מהגזעים הגדולים שהובאו. לפיכך, הם ביצעו הכלאות עם מסטיף, דני ענק, סן ברנרד ובולדוג. כלב אחר, שנקרא "שין אקיטה" (Shin Akita) שולב אף הוא בהכלאות כיוון שהיה ידוע כלוחם תוקפני ביותר. כפי שניתן לשער, נוצר מספר רב של כלבים מעורבים במשך זמן מה בשעה שהמגדלים ניסו הכלאות שונות.

בסוף המאה ה-19 ההכלאות השונות הניבו כלב גדול, אתלטי, אמיץ ותוקפני. ואולם יחפנים רבים לא היו מרוצים מהעובדה שכלבים מקווי דם טהורים הולכים ונעלמים מהעולם והם לא אהבו את ההכלאה עם כלבים ממדינות אחרות.

ב-1914, ערך הקיסר תערוכת כלבי אודאטה אינו בטוקיו. בעקבות התערוכה, החלו מגדלים להבין את הנזק שכלבי הייבוא גורמים לגזעים היפניים המסורתיים. למעשה, קווי הדם המקוריים של אודאטה אינו (הכלבים שלאחר מכן נקראו אקיטה) כמעט נכחדו.

בשנת 1915 ייסד ראש עיריית אודאטה תנועה שתמכה בהפסקת ההכלאות ושמירה על קווי הדם המקוריים של הכלבים היפניים. הדבר הוביל לחקיקה לשימור הגזעים היפניים במחוז אקיטה ב-1919. האנשים שבשלטון החליטו לחוקק חוק, שקבע שכלבים מקווי דם טהורים ייחשבו לאוצר לאומי. לדעתם, הדבר אמור היה להבטיח שהכלבים הללו לא ייכחדו, והם בהחלט צדקו.

בשנת 1929 נפתח ספר הגידול הראשון לכלבי אקיטה ובו 30 כלבים בלבד. נקבעו כללים ולפיהם אסור לבצע הכלאות עם גזעים אחרים. כמה מגדלים השיגו את הכלבים טהורי הגזע הללו והרביעו אותם בתוך קווי הדם שלהם. השגרים שנוצרו נקראו כלבי אודאטה (Odate Dog) ושמם שונה לאחר מכן לאקטיה אינו.

הבטחה שלנו

פעם אחת אקיטה אינו, תמיד אקיטה אינו

המילה "אינו" משמעותה "כלב"


ב-1937 הגיעו המגדלים ביפן להסכמה לגבי תקן הגזע (אם כי הוא שונה בהמשך). רבים טוענים שבמהלך מלחמת העולם השנייה והבלבול ששרר, הוכלאו כלבי רועה גרמני עם האקיטה. הם מציינים שניתן להבחין במקצת המאפיינים של הרועה הגרמני, כגון גב כהה וצבע בוץ עם גוונים בהירים יותר. הם גם טענו שצורת וגודל האוזן ומיקום הזנב לא תאמו את מבניה הגוף, ככל הנראה עקב השפעה חיצונית.

לנוכח הדברים האלו, שונה התקן הכתוב ופסל את כל המאפיינים החיצוניים שניתן לשייך להשפעה חוץ-יפנית.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הגיע האקיטה כמעט להכחדה מלאה. רבים מהמגדלים לא יכלו לספק לכלבים שלהם מחסה ומזון מסודרים. לכן, הם אפשרו לכלבים לשוטט כדי לשרוד. אלו שהיו מסוגלים להרשות לעצמם להחזיק את האקיטה שלהם הואשמו שהם "אוייבי המדינה" כיוון שהם "מבזבזים" מזון על כלבים כאשר אנשים רבים גוועו מרעב וחיו באשפתות.

חיילים אמריקניים ששירתו ביפן במלחמת העולם השנייה סיפרו שכאשר הם כבשו את יפן, יצאו כלבי אקיטה רבים ממקום מחבואם בהרי יפן והתקרבו אל החיילים. בין אם זה נכון או לא, דבר אחד ברור, החיילים האמריקניים הבריחו אלפי כלבי אקיטה עמם מיפן כשחזרו למולדתם ומכלבים אלו התפתח האקיטה האמריקני.

אחוז זעיר של בני אדם הצליחו לשמור על האקיטות שלהם ולבצע המלטות בודדות. בסופו של דבר, וממש בדקה התשעים, החליטה הממשלה שאם בעלים מסוגל לגדל כלב אלוף, הוא יקבל כסף שיכסה את המזון והטיפול בכלב.

הודות להחלטה זו, הצליחה אוכלוסיית כלבי האקיטה להתרחב. בשנת 1950 כבר היו מעט למעלה מ-1,000 כלבים רשומים ובשנת 1960 מספרם כבר הוכפל.

רוצה לשמוע פרטים נוספים ?

נשמח לתת לכם יחס אישי