האצ'יקו

חלפו חודשים ושנים, הנוסעים בתחנת שיבויה הבחינו בהאצ'יקו והביאו לו מזון ושתייה. סיפורים על האצ'קו שממתין בנאמנות לבעליו החלו להתפרסם ואחד מתלמידיו של פרופסור אואנו החל לכתוב מאמרים אודות הכלב. בשנת 1932, פורסם אחד המאמרים בעיתון הנפוץ ביותר ביפן, והפך את האצ'יקו לכלב מפורסם ביותר.

ב-1934 הוקם פסל ארד של הכלב בתחנת שיבויה. הפסל עומד במקומו עד היום ומהווה ציון דרך נודע, הפרט כמקום מפגש. שנה לאחר מכן, ב-1935, האצ'יקו מת בתחנת שיבויה, עודנו ממתין לבעליו שישוב עד לנשימתו האחרונה. מה שנותר מהאצ'יקו נמצא במיזיאון הלאומי למדע של יפן בטוקיו.

לא ברור בדיוק כיצד האצ'יקו ופרופסור אואנו בילו יחד במשך השנה וארבעת החודשים שהיו יחד, אבל ברור שנוצר ביניהם קשר הדוק ואמיץ שגרם לכלב לבלות את כל ימי חייו – תשע שנים בסך הכל – ממתין לשובו של בעליו. הנאמנות, האהבה וההערצה שהפגין האצ'יקו נוגעים ביותר ללב.

בשנת 1937, שנתיים לאחר מותו של האצ'יקו, קיבלה הלן קלר כלב אקיטה כאשר ביקרה ביפן. זה היה האקיטה הראשון שהובא לארצות הברית. למרבה הצער, הכלב שנקרא קמיקאזה-גו, מתן זמן קצר לאחר מכן, אבל משרד החוץ שלח להלן קלר אקיטה אחר, אחיו של קמיקאזה-גו, ושמו קנזן-גו. לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה ובסוף המלחמה לקחו חיילים אמריקניים רבים כלבי אקיטה חזרה לארצם והכלב נעשה מוכר בארצות הברית.

סיפורו הנוגע ללב של האצ'יקו תואר בסרט אודות חייו עם פרופסור אואנו שהופק ב-1987. מדובר בסרט יפני שנקרא "האצ'יקו מונוגטן". באוגוסט 2009 התפרסמה הגירסה האמריקנית של הסרט, "האצ'יקו, סיפורו של כלב". נכתבו כמה ספרי ילדים אודות האצ'יקו. אין ספק, שמדובר בדוגמה נהדרת של אהבה ונאמנות.